במרחב שבין הרי הצפון ומפרץ הא לונג (Ha Long) הומצאה ונמצאת ויאטנם המסורתית. זו שעוצבה אבל גם דוכאה במשך 1000 שנות שלטון סיניות ונכתשה על ידי הצרפתים והאמריקאים.
שנותיו הראשונות של הקומוניזם לא חסכו גם הן את שבטן וזוהרה של ויאטנם הלך והתעמעם תחת מעטה של בטון ושוויון. אך דומה שכל זה מחוויר כעת לעומת כוחו ההרסני של התייר שבא לראות את שציפה לראות ולא את מה שיש. נא כעדר ללא רועה בין חנויות בנאליות לטלפונים סלולריים.
את יופיה של ויאטנם לא יסתירו גם כל צילומי הסלפי בעולם. אולי צריך לסטות מעט הצידה או פשוט לשבת בשקט רגע ולהתבונן. הכל עדיין כאן.
מחר ממשיכים לקמבודיה רבת החן ולמודת הסבל. במבט שיפוטי אחרי 7 שנות העדרות, משהו טוב קורה פה. בעיקר לויאטנמים. עם חרוץ ואופטימי שממהר להדביק את מה שלרובינו נראה ברור ומובן מאליו. ואם מקוננים אנחנו על אובדן האותנטיות ומסחור החוויה, הרי שהבעיה לגמרי שלנו.