אמרו מעתה "בוסניה הרציגובינה" ולא "בוסניה והרציגובינה" שהרי הרציגובינה מעולם לא הייתה מדינה עצמאית ואין דינה כדין בוסניה. האזור בדרומה של המדינה נקרא על שם הדוכס (Herzog) סטפן השני לבית קאטרוביץ ששלט כאן במאה ה 14.
עם ממוצע של למעלה מ 2500 שעות שמש בשנה, לא פלא שכינו אותה יושביה "ארץ השמש". יוסיפו יודעי דבר גם "ארץ הסלעים" שהרי רוב שטחה טרשי וסלעי ונגזר על תושביה להאבק תדירות עם השמש הקופחת מעל והאבן האילמת מתחת.

וכך מספרים אנשי המקום –
"כשברא האק-טאל, אלוהי הצדק את העולם, הוא המציא מסננת גדולה גדושה עפר ונתנה למלאכיו המכונפים. הוא ציווה עליהם לבדוק אילו מקומות על הארץ יאים למחייתו של האדם ולפזר בהם אדמה מן המסננת. המלאכים עשו כמצוותו ובכל מקום שבו פיזרו אדמה חיים עד עצם היום הזה עמים עשירים והגונים הרואים ברכה בעמלם. את הגושים וחלוקי האבנים שנותרו ברשת הביאו המלאכים לפני האל ושאלו: "מה נעשה באבנים הללו, שגם הן מעשה ידיך?" ענה אלוהי הצדק ואמר: "גם אלה יביאו פעם תועלת למישהו, אם לא לבני האדם כי אז לחיות הטרף. ממה שנותר ברשת הטילו שני שלישים בהרציגובינה ואת השליש הנותר במונטנגרו". כך נותרו הרציגובינה ומונטנגרו עד היום ארצות סלעיות והרריות, מקום משכנן של חיות טרף, ובהן מעטים בני האדם העשירים וההגונים הרואים ברכה בעמלם ורבים הדלים והאביונים" (המיתולוגיה הסרבית, דינה קטן בן-ציון, הוצאת מפה).